החלטה בתיק ב"ש 5123/05

1.         המבקשת מייחסת למשיבים עבירות של נשיאת נשק והובלתו ושל סחר בנשק (לפי סעיפים 144(ב) ו-144(ב2) לחוק העונשין תשל"ז-1977), וזאת בשני אישומים הכלולים בכתב האישום בת"פ 1041/05. עם הגשת כתב האישום, הוגשה גם הבקשה דנן, בקשה למעצר המשיבים עד לתום ההליכים.

2.         על פי האישום הראשון, ביום 31.10.05, יצר סוכן משטרתי המכונה "אבו ראאד" (להלן - " הסוכן") קשר עם המשיב מס' 1, והשניים קבעו להיפגש כדי לסכם פרטיה של עסקה שבגדרה ימכור המשיב 1 נשק לסוכן. פגישה זו התקיימה ביום 31.10.05 בסמוך לשעה 18:30 בקרבת מלון "קומודור" שבמזרח ירושלים. בפגישה זו סוכמה עסקה למכירת רובה מסוג קלצ'ניקוב תמורת 20,000 ש"ח.

אכן, ביום 1.11.05 בשעה 22:30 שוב נפגשו הסוכן והמשיב מס' 1. בשלב ראשון, לאחר שהמשיב מס' 1 ביקש להיווכח כי בידו של הסוכן מצוי סכום הכסף שהוסכם עליו, התקשר הסוכן לשוטר סמוי אותו הציג לפני המשיב מס' 1 כאחיו ששמו האני. בפועל, היה מדובר בשוטר סמוי המזוהה במספר 152 (להלן - " השוטר הסמוי"). השוטר הסמוי הצטרף לשניים ובידו סכום הכסף. לאחר שהמשיב מס' 1 נוכח שסכום הכסף אכן מצוי בידי השוטר הסמוי, התקשר המשיב 1 למשיב 2 וביקש ממנו להביא את הנשק. המשיב 2 הגיע למקום ברכב, והביא עימו את הנשק כשהוא נתון בתוך שקית. המשיב 2 פירק את הנשק, בדק אותו ומסרו לידי השוטר הסמוי, יחד עם מחסנית וחמישה כדורים.

במהלך הפגישות בין הסוכן לבין המשיב 1, הציע לו האחרון לקנות כלי נשק נוספים ואמצעי לחימה שונים שכללו אקדחים, רובים מסוג אם-16, רימוני רסס ותחמושת.

באישום השני מתוארת עסקה נוספת, שהתקיימה ביום 8.11.05. קדמה לעסקה זו פגישה בין הסוכן והמשיב 1, אשר במהלכה היה אמור המשיב 1 לספק לסוכן רימוני יד, אך אלה לא סופקו הואיל והמשיב 2, אשר היה אמור להביאם, חשש שהרימונים יתפוצצו.

ביום 8.11.05 בסמוך לשעה 22:00 נפגשו הסוכן, השוטר הסמוי והמשיב 1. בפגישה זו דווח המשיב 1 כי לא הביא עימו את כלי הנשק אשר סוכם שיביאם, אך הציע למכירה רובה קלצ'ניקוב חדש תמורת 10,000 ש"ח. לאחר כ-40 דקות של המתנה משותפת הגיע המשיב 2 למקום ברכב מסוג מאזדה ועימו הרובה הנ"ל כשהוא מוסתר מתחת למעילו. המשיב 2 פירק את הרובה והרכיבו, והשוטר הסמוי מסר למשיב 1 סך 10,000 ש"ח. בשלב זה נעצרו המשיבים על ידי כוח משטרה שהמתין בסמוך.

3.         טענתו המרכזית של ב"כ המשיבים היתה, כי אין בידי המבקשת ראיות לכאורה להוכחת המיוחס למשיבים. עו"ד עותמאן עמד על כך שבתיק החקירה לא מצוי, בניגוד למקובל במקרים דומים, תיעוד על מסירת הכסף לשוטר הסמוי לפני היציאה למפגשים עם המשיבים. בנוסף, הסניגור ציין שלא נערכו פעולות חקירה במטרה לבסס את זיהוי המשיבים כמי שהשתתפו בעסקאות, במיוחד בעסקה הראשונה, ובכלל זה לא נערכו מסדרי זיהוי, על אף שהיה למשטרה זמן מספיק לערוך מסדרים אלה בין מועד העסקה הראשונה לבין מועד העסקה השניה.

ב"כ המשיבים הדגיש כי לא נמצאו טביעות אצבע על כלי הנשק שלכאורה נמכרו לסוכן ולשוטר הסמוי, כמו גם על שטרות הכסף.

מעבר לכך, מהודעת הסוכן מיום 31.10.05 בשעה 19:30, עולה, כי הסוכן הקליט את המשיב 1 כאשר השניים נפגשו בתאריך הנ"ל. בשלב זה עדיין לא הושלם תימלול הקלטת, אך הסניגור, אשר קיבל לידיו העתק שלה, ציין כי לא ניתן לשמוע דבר וגם ב"כ המאשימה אישר כי, על פני הדברים, קיים קושי לפענח את המוקלט. לנוכח מצב זה, נטען על ידי המשיבים, כי משקלה של עדות הסוכן פוחת משלא ניתן לאמתה באמצעות ההקלטה.

עו"ד עותמאן הצביע על סתירות כאלה ואחרות המצויות, לטעמו, בחומר הראיות: נטען, כי, בניגוד להודעות הסוכן והשוטר הסמוי, לפיהן המשיב 1 הגיע לעסקה הראשונה ברכב מסוג סיאט, הרי שבדו"ח עיקוב שכותרתו "מרכז פעילות עיקוב", נרשם כאילו המשיב 1 הגיע במונית. בנוסף, ציין ב"כ המשיבים כי קיימים נתונים סותרים באשר לטיבו של הסימן המוסכם שעל פיו פעל כוח המעצרים בעת שעצר את המשיבים.

הסניגור הלין גם על כך שלא נמסר לו ההסכם שנערך עם הסוכן. לעניין זה ציין בא-כוח המבקשת, כי לא ידוע לו על קיומו של הסכם כזה, אך הדבר נמצא בבירור. מכל מקום, בנסיבות המקרה דנן, כשהסוכן כמעט שלא פעל לבדו, ובמועדי ביצוע העסקאות המיוחסות למשיבים נכח גם השוטר הסמוי, הרי שספק אם יהיה בנתונים שיכולים להיות כלולים בהסכם עם הסוכן בכדי לשנות את פני הדברים, לפחות לא בשלב הנדון.

4.         טענה מרכזית שבפי הסניגור התייחסה להעדרה של תעודת חסיון. כפי שמסר ב"כ המבקשת, המבקשת פנתה בבקשה שתינתן תעודת חסיון ביחס לפרטי הסוכן ופרטי השוטרים הסמויים שהיו מעורבים בפרשה, כמו גם לגבי אמצעי התצפית וההאזנה ובקשר לאירוע נוסף, שכל הפרטים הנוגעים לו, לרבות טיבו, אמורים להיות חסויים. בהקשר זה אף נמחקו חלקים מהודעות הסוכן והשוטר הסמוי. על אף שהמבקשת פנתה בבקשה לקבלת תעודת החסיון סמוך למועד הגשת כתב האישום, הרי שעד למועד הדיון בבקשה דנן לא התקבלה התעודה האמורה.

לנוכח האמור לעיל, טען הסניגור כי הוא זכאי לעיין בכל חומר החקירה, ומכל מקום, משנמנעה ממנו אפשרות העיון בחומר החקירה במלואו, עוד בטרם נחתמה תעודת החסיון, יש לדבר השלכות לגבי ההחלטה בבקשה למעצר המשיבים עד לתום ההליכים.

ב"כ המבקשת ציין, כי על פי ההלכה הפסוקה, אין בהעדרה של תעודת חסיון בכדי להביא לדחיית בקשת המעצר, וכי המבקשת עומדת בפני מציאות בעייתית לפיה הליך קבלת תעודת חסיון אורך זמן כך שבמועד הדיון בבקשת המעצר אין זה נדיר שתעודת החסיון עדיין לא חתומה.

5.         בנושא אחרון זה, נראה כי הערות השופטים, שניתנות מפעם לפעם, לא זוכות לתשומת לב הגורמים העוסקים בהכנת תעודות החסיון ובחתימה עליהן. בית המשפט העליון פסק לא פעם כי על המאשימה להצטייד בתעודת חסיון עובר להגשת כתב האישום. יתרה מכך, נפסק, כי במקרים מתאימים יהיה בית המשפט רשאי לדחות בקשה למעצר עד תום ההליכים מחמת המחדל שבאי הוצאתה במועד של תעודת חסיון, אף שבכל מקרה מחויב בית המשפט לבחון קיומן של ראיות לכאורה ויתר שיקולי המעצר (בש"פ 4001/03 מדינת ישראל נ' אלון ואח' (פורסם ב"תקדין")).

בבש"פ 2148/97 רבאייעה ואח' נ' מדינת ישראל פ"ד נא(2) 279, בעמ' 283, חזרה והדגישה כב' השופטת ביניש, כי ראוי שתעודות חסיון תוצאנה בזמן, דהיינו עם הגשת כתב האישום והעמדת חומר החקירה לעיונו של הסניגור.

על המשמעות של אי גילוי חומר חקירה, במלואו ובמועדו, שיש בו משום פגיעה בזכותו של נאשם למשפט הוגן, ראו גם ע"פ 1152/91 ואח' סיקסיק ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(5),   8, בעמ' 20-22.

נראה, כי המצב הקיים בפועל, לפיו בתיקים רבים מאוד לא מתקיימת הנחיה זו של בית המשפט העליון, נוצר, בין היתר, הואיל ובתי המשפט מתייחסים בסלחנות למחדל זה.

אכן, הסוגיה אינה פשוטה, במיוחד באותם מקרים בהם מיוחסות לנאשמים עבירות חמורות וקיימות בידי המאשימה ראיות לכאורה להוכחת המיוחס להם. קושי מיוחד מתעורר במקרה דנן, לנוכח העובדה שהחסיון אינו מצומצם אך לעניינים "טכניים", כגון זהות השוטרים הסמויים וטיב האמצעים שבהם עשו שימוש, אלא מתייחס לאירוע שלם, כשאין לדעת באיזו מידה יש בעובדות הנוגעות לאותו אירוע כדי לסייע להגנת הנאשמים. במצב זה, יהיו מקרים שהימנעות המדינה מחשיפת מלוא חומר החקירה, בהעדר תעודת חסיון, תביא לכרסום במשקל הראיות הקיימות כנגד הנאשמים, לעיתים עד שלא יהיה מנוס מלקבוע שאין בידי המדינה די ראיות, או ש"עוצמתן" אינה מספיקה לצורך החלטה על מעצר הנאשם.